ליד החנות עם השלט הכתום “תיקון פלאפונים במקום” אני עוצר פעמיים ביום. פעם אחת בבוקר, פעם אחת בצהריים. צילום ב־09:12. צילום ב־12:40. לפעמים אני משווה בין התמונות, מחפש שינוי. אבל אין. ממול, במכולת. תלוי שלט שכתוב עליו “טרי כל יום”. אני לא יודע מה לעשות עם כזאת הבטחה. “כל יום”. זה נשמע לי כמו “נחזור מחר” ואז לא לחזור. בסוף החלטתי לכתוב את זה במחברת “טרי כל יום”, אבל לא שמתי כוכב.

בודליר נהג לשבת בפינת החדר ולהתבונן בריכוז קפוא על נקודה שמעבר לקיר. היו לו מבטים שגרמו לך לפקפק בחוקי הפרספקטיבה. הנוכחות שלו הרגישה כמו טעות תחבירית. הגברת רוזה אמרה שככה זה עם חתולים ששומעים את אלוהים ״הם לא עושים עם זה כלום. לא מייסדים דת, לא מקימים מקדשים, לא אוספים תרומות. הם פשוט מקשיבים לו.״ ״ומה הוא אומר להם?״ שאלתי בזהירות. ״אני מניחה שהוא בעיקר מתלונן על מצב הריהוט״. 

הוא לא דיבר, אבל לא מתוך נאמנות לעיקרון. הדיבור דרש גמישות שלא נותרה לו. כשהוזמן להרצאות, נהג להגיש דף עם המשפט: "מילים קובעות גבול. הן קוד. לא יותר." המוזמנים שתקו. לפעמים מחאו כפיים. הוא מעולם לא הוזמן בשנית.

בשנת 2061, כינס המרכז הלאומי להשהייה פרודוקטיבית את אנשי המקצוע המובילים בתחום השיח הבין־אנושי, כדי להשיק את הפרויקט השאפתני ביותר שלו עד כה: יצירת אינדקס מדוד של רגעי שתיקה משמעותיים.

בבוקר שבו השתחררתי מבית החולים הפסיכיאטרי, קיבלתי שיחת טלפון מאישה שטענה שהיא אלוהים. היא הציעה לי עבודה. למען האמת, לא הופתעתי. במשך שלושה שבועות ניסיתי לשכנע את הצוות שאני דמות ספרותית שנכתבה על ידי מודל שפה מתקדם, ושהמילים שאני משמיע אינן שייכות לי אלא לקונצנזוס של תוכן מבוסס־שוק.