בודליר | סיפורי חתולים

בודליר החתול של מאדאם רוזה שומע את אלוהים

---

מאדאם רוזה טענה שהיא אלרגית לאויר, שגבינה כחולה היא חומר תבוני, ושהחתול שלה בודליר שומע את אלוהים מדבר בצרפתית. כמעט נפלט לי שזה עדיף על תחנת רדיו אזורי, אבל שתקתי. זאת הייתה אמת שברורה מאליה לכל מי שחי לבד מספיק זמן. 

בודליר נהג לשבת בפינת החדר ולהתבונן בריכוז קפוא על נקודה שמעבר לקיר. היו לו מבטים שגרמו לך לפקפק בחוקי הפרספקטיבה. הנוכחות שלו הרגישה כמו טעות תחבירית. הגברת רוזה אמרה שככה זה עם חתולים ששומעים את אלוהים ״הם לא עושים עם זה כלום. לא מייסדים דת, לא מקימים מקדשים, לא אוספים תרומות. הם פשוט מקשיבים לו.״ ״ומה הוא אומר להם?״ שאלתי בזהירות. ״אני מניחה שהוא בעיקר מתלונן על מצב הריהוט״. 

לפני 9500 שנים ארציות, במרכז הבין גלקטי לזיהוי תופעות חריגות, נקלטה ישות קטנה מסוג Felis Catus אשר הציגה תופעה חריגה של רגישות עקבית לגירויים אודיטוריים שאינם קיימים. הישות לא דיברה. היא גם לא שידרה, לא תקשרה ולא יזמה. כל תכליתה, ככל שניתן היה להבחין, הייתה להיות מכשיר סף - איבר שמיעה עבור משהו שלא ביקש שיקשיבו לו. היא ישבה בפינה קבועה של חלל מגורים לא מעניין, והתבוננה, בריכוז קפוא, בכלום. 

זמן רב סברו משקיפים מהתחום שמדובר בלולאת תשומת לב תקולה, או אולי בכשל נוירולוגי לא שגרתי. רק לאחר 2,038 יום, כשנדגם שוב אותו חתול באותו חדר עם אותם קירות, עלתה האפשרות שמדובר בהתנהגות תגובתית למשהו שלא ניתן לדגום כלל - אולי  אירוע של הד פוטנציאלי.

מאדאם רוזה, שלא הייתה מודעת לעובדה שהחתול שלה נבחר כאובייקט לניסוי בין־יקומי, נהגה לאסוף את בודליר על ברכיה וללטף באדישות. “אני לא יודעת אם הוא אוהב את זה,” אמרה, “אבל הוא לא מתנגד. וזה, בחיים, יותר ממה שאפשר לבקש.” בודליר לא שידר סימנים. הוא שהה. כשהוזז, לא זז. כשהביטו בו הוא לא החזיר. לפעמים נראה היה שהוא נתקע בתוך רגע שטרם התרחש, כאילו הוא ממתין לפקודה שלא תגיע. במרכז הבין־גלקטי, המשקיפים סיווגו את התופעה מחדש תחת הקוד:

CATT

Consciousness Attuned to the Transsemantic

ולמרות שהמשמעות נותרה עמומה, היא התקבלה פה אחד. היו שטענו שכל ניסיון להידבר עם ישות שקולטת את מה שמתקיים מחוץ לכל מבע, דומה לניסיון לנהל שיחה עם השהייה. אבל הרוב הסכימו שלא להסכים. בסוף החליטו לשגר שליח, וככה הגעתי פה.

מה שקרה אחר כך נקרא, בדו”חות הלא־מאושרים, יום החתול. לא אירע בו דבר. השמש זרחה. רוזה הדליקה את הקומקום. בודליר לא היה בפינה. הוא ישב במרכז השטיח, גופו בצורת לולאה מושלמת, ראשו נוטה בעדינות לעבר נקודה בגובה 23 ס״מ מהרצפה, בדיוק בין האגרטל לפתח מערכת האיוורור. עיניו היו פקוחות, אך לא ממוקדות. שנינו חשנו רגע של אי־התחוללות, ורוזה אמרה בשקט “אני חושבת שהוא סיים.” בודליר לא זז. לא נשם. לא התפוגג. השטיח שמר על חום הגוף שלו עוד כמה דקות. ואז גם זה חלף. רוזה קיפלה אותו בצעיף שלה בקפידה והניחה בתוך קופסת פח של עוגיות חמאה. “חתולים לא מתים,” אמרה, “הם רק מפסיקים לשדר.”

מהמרכז לא נשלחה תגובה. המעקב הופסק. הקטגוריה CATT נותרה פתוחה, ללא תיעוד נוסף. אך באותו לילה, ברדיוס של שישה עולמות מיושבים, נמדדה עליה זעירה ברמת הרעש הקוגניטיבי הכללי.