ילד בונה עולם | סיפור קצר

ככה אני כותב. בלי אני ובלי אולי. כשכותבים ככה, הרגליים יודעות לבד לאן ללכת.

---

בטיילת של קריית ים יש ספסל עם מסמר בולט. סימנתי אותו בטוש כחול: מסוכן. אחר כך מחקתי וכתבתי לתקן. זה יותר טוב, כי זה אומר מה צריך. אני משתדל לכתוב רק מילים שמזיזות. ברחוב זבולון הוויטרינות סגורות. הזכוכית נקייה, כאילו שום דבר לא קרה. זה מה שטוב בזכוכית. אני אוסף מהרצפה של הסופר תוויות ומדביק אותן במחברת. “100% כותנה”. “מיוצר באיטליה”. “אין החזרות”. הבטחות קטנות. ליד כל הבטחה אני רושם תאריך ושעה. אם אחרי שבוע היא עדיין עומדת, אני מוסיף כוכב קטן. אם לא, אני כותב “ביטול”. ככה בודקים הבטחות. 

ליד החנות עם השלט הכתום “תיקון פלאפונים במקום” אני עוצר פעמיים ביום. פעם אחת בבוקר, פעם אחת בצהריים. צילום ב־09:12. צילום ב־12:40. לפעמים אני משווה בין התמונות, מחפש שינוי. אבל אין. ממול, במכולת. תלוי שלט שכתוב עליו “טרי כל יום”. אני לא יודע מה לעשות עם כזאת הבטחה. “כל יום”. זה נשמע לי כמו “נחזור מחר” ואז לא לחזור. בסוף החלטתי לכתוב את זה במחברת “טרי כל יום”, אבל לא שמתי כוכב.

על הכריכה האחורית של המחברת שלי כתבתי בינתיים שני חוקים:

1. אם אין זמן זאת לא הבטחה. 

2. לבחור מילים שמזיזות.

בוקר ספרתי עצים בטיילת. זה עוזר כשהראש רועש. אחד, שניים, שלושה. חילקתי אותם לקטגוריות: בריא, צולע, מסוכן ברוח. לכל קטגוריה צבע. למסוכן בחרתי אדום דק. לא עבה. אנשים מפחדים מעובי, בעיקר שהוא אדום. אחר כך סידרתי את היום:

5 דקות - מים.

10 דקות - לחם.

אם אין חשמל - מסלול צפוני, ליד השובר.

בדיקה: ערב.

ככה אני כותב. בלי אני ובלי אולי. כשכותבים ככה, הרגליים יודעות לבד לאן ללכת.

ליד רחוב ההסתדרות מצאתי קבלה מקומטת. היה כתוב עליה “החלפה תוך 14 יום”. הייתה גם חותמת. זה שימח אותי. בקצה היה כתם שמן שנראה כמו ציפור. הדבקתי את הקבלה במחברת וכתבתי מתחת “עדות”. עדות זה כשיש סימן. אם אין סימן, זה סתם זיכרון.

בצהריים נכנסתי לבית הכנסת הישן ברחוב ירושלים. זה עם הספסלים הכהים והקיר שמתקלף. בפנים היה קר. הריח היה נקי, כמו עץ ישן. עמדתי ליד הקיר וניסיתי לכתוב איך האוויר מרגיש. יצא לי “שקט עם אבק”. זה מספיק טוב. כשיצאתי ראיתי שלט ירוק עם איש קטן שרץ. זה שלט חירום. שלטי חירום לא מסבירים למה צריך לברוח. הם רק מראים כיוון. כאלה אני צריך לאסוף.  פתחתי עמוד חדש במחברת וכתבתי:

זמן + יציאה = שלט חירום

 יציאה - שיש לאן ללכת.

זמן - שעוד לא מאוחר.

בערב חזרתי הביתה. שמתי את המחברת על השולחן, וליתר ביטחון הדבקתי עליה את התווית: “Fragile”. המילה הזו טובה. היא לא מבטיחה כלום, היא רק מבקשת שניזהר. אחר כך כתבתי משפט אחד עבה: 

מחר ב־08:10, הוכחה. 

עוד לא ידעתי איזה הוכחה אני צריך. לפעמים צריך לכתוב לפני שיודעים, כי אם לא כותבים, המילים בורחות. זה דבר ידוע. בבוקר אני צריך לבדוק את תחנת הטעינה. אם החשמל יחזור, אולי אני אתלה שלט חדש: “החלפה תוך 14 יום”. יש בו זמן. יש בו הבטחה. זה שלט טוב להתחלה. אחר כך לטיילת, להוסיף עוד צבעים לעצים. בריא. צולע. מסוכן. בין שלוש מילים אפשר להחזיק יום שלם.

בלילה חלמתי על מעלית עולה ויורדת, דלתות נפתחות ונסגרות, ואיש קטן ירוק, שרץ בלי להגיע.