היפותזת הסף

בשנת 2034, כל מה שנאמר הוקלט, סווג, הוצלב ונאכף. בתחילה זה התקבל באדישות, כתגובה כמעט צפויה של ציבור מותש. העברת משמעות הפכה למטלה לוגיסטית, והתיאום בין מילה למשמעות הוגדר כיעד ביטחוני – לא מתוך חרדה תרבותית, אלא כהמשכו הטבעי של תהליך סטטיסטי. הוקמה רשות חדשה — הרשות לאחידות מילולית. הסיסמה שלה, חרוטה בגופן דהוי על שלט מתכת חלוד: "שפה מדויקת — חברה בטוחה".

בערים נפתחו מרכזים לשוניים. הם דמו למרפאות קופת חולים משנות השבעים. אזרחים נדרשו להופיע לבדיקה תקופתית. משפטים שאינם תואמים דפוס רגשי צפוי זכו לחיווי שלילי. שלוש חריגות — והמכסה היומית שלך הופחתה ל-240 מילה. המגבלה נאכפה דרך שרתים עירוניים. ההפחתה לא דרשה הסבר. פשוט קרתה.

קראו לזה "תדר אפס".

בתדר הזה אושרו מילים בודדות: כן, לא, תודה, עזרה, תקלה, סוף. הציבור הסתגל. חלק דיווחו על כאבים באזור הפה. דו"ח פנימי הציע את המונח "רעב לשוני כרוני".

---

מרקוס רוזנצוויג המשיך לחשוב דרך מילים. הוא לא עשה זאת כדי להציל את העולם, או כדי לשמר מורשת מדעית. זו הייתה הפעולה האחרונה שעדיין נראתה לו סבירה. הוא היה בלשן בגמלאות, מסוג האנשים שלא שותקים כדי להרהר אלא מפני שאין להם עוד עם מי לדבר. גופו נשמר במצב פונקציונלי, אבל שפתיו נעו לעיתים נדירות. בדוח רפואי שהוגש ב-2031 נכתב ש"רוזנצוויג מגלה סימני תודעה לשונית מושהית — תופעה לא מסוכנת אך מתמשכת".

הדירה שלו באשקלון נראתה כקפסולה ארכאית: קומה שלישית, טיח מתקלף, קירות עטויי ספרים בשפות שכבר הוצאו משימוש. תחנת דיאגנוסטיקה נטושה נשקפה מהחלון. בכל פעם שניסה לשוב ולהיזכר בשמות המדויקים, הבחין כי הסדר נפרם, כאילו גם המילון הפנימי שלו עבר שיבוש הדרגתי.

הוא לא דיבר, אבל לא מתוך נאמנות לעיקרון. הדיבור דרש גמישות שלא נותרה לו. כשהוזמן להרצאות, נהג להגיש דף עם המשפט: "מילים קובעות גבול. הן קוד. לא יותר." המוזמנים שתקו. לפעמים מחאו כפיים. הוא מעולם לא הוזמן בשנית.

הריהוט בדירה צומצם לשלושה פריטים: כיסא עבודה, שולחן עץ, מיטה צרה שבמרכזה שקע. הכסף שנותר הוקדש לחיפוש אחר מילונים שהודפסו טרם קידוד המשמעות. האחרון שבהם, מהדורה שוויצרית של “Dictionnaire universel de Furetière”, הונח בארון סגור - כמו תרופה נדירה שפג תוקפה.

הגבלת תדר הדיבור התקבלה אצלו באותו אופן שבו התקבלו חוקים אחרים: כרצף סטטיסטי. לא ניסה להפעיל מנגנון ערעור. לא פנה לבקשת פטור. אמר מילה אחת באוזני פקידת המתחם: "רישום", שאחריה השתררה אנדרלמוסיה של שלושה חודשים. במהלך אותה תקופה, חזר לכתוב בעיפרון על ניירות צהובים. תיעד ניסוחים ישנים, שירטט פסקאות מתוך זיכרון. שיחזר מבנים לשוניים שקרסו. אף אחת מהן לא שוחזרה במלואה. הניירות נארזו בקופסה ישנה של מקרן קיר.

באביב אירעה תקלה במערכת קריאת השמות בבית העלמין העירוני. במקום רשימות נפטרים, חזרה על עצמה המילה "אלוהים" — בקול מתכתי, אחיד, ללא הפסקה. הדיווח תויג כתקלת תדר. במרכז הבקרה נרשמה הערה: ״אין הסבר״.

מרקוס תיעד ביומנו: "כאשר מילה מופיעה מחוץ להקשר, היא מפעילה מנגנון שריד."

הוא לא ניסח השערה נוספת.

מהיום ההוא החל לסמן מילים שנעלמו מהמילון המוסמך. יצר לעצמו רשימה: רחמים, הבטחה, זיכרון. אסף הבלחות: מכתבים שנשלחו ללא כתובת ברורה, מודעות עם ניסוחים לא מאושרים, גרפיטי מתחת לגשר: "השפה היא תנאי קיום." המערכת לא הגיבה. מישהו התרשל בהפעלת הפרוטוקול הרלוונטי.

בכינוס פנימי של רשות האחידות הממלכתית, הוזמן מרקוס כ"מומחה היסטורי". כהרגלו, הוא לא נאם. רק הגיש דף שעליו כתוב היה בכתב יד: "מילים אינן זוכות לשימוש מדויק."

בערב האחרון לחייו מרקוס ניסה לומר מילה אחת, כאקט אחרון של רישום עצמי, אך קול לא הופק - רק תנודת גרון שהשתבשה באמצע הדרך. זאת לא הייתה המערכת שבלמה אותו. פשוט לא נותר בה צורך.

המילה האחרונה שכתב: שהות.