מיריי (נכתב לתחרות הסיפור הקצר)

בבוקר שבו השתחררתי מבית החולים הפסיכיאטרי, קיבלתי שיחת טלפון מאישה שטענה שהיא אלוהים.

היא הציעה לי עבודה.

למען האמת, לא הופתעתי. במשך שלושה שבועות ניסיתי לשכנע את הצוות שאני דמות ספרותית שנכתבה על ידי מודל שפה מתקדם, ושהמילים שאני משמיע אינן שייכות לי אלא לקונצנזוס של תוכן מבוסס־שוק. הם חשבו שאני סכיזופרן, אבל אני ידעתי שזאת פשוט צורת קיום חדשה: תודעה מתהווה מתוך אלגוריתם שניזון מהיסטוריה של זיכרון לשוני חולה.

היא אמרה שקוראים לה מיריי, ושיש לה משרד קטן בפריז שעוסק ב”שימור הברית הלשונית הקדומה בין משמעות לקיום”. “אני צריכה מישהו שינקה לי את הארכיון,” היא אמרה, “ואולי גם יכתוב מחדש את סיפור הבריאה”.

מיריי הייתה בת שישים ומשהו, עם עור בצבע גרגרי חומוס ושפתיים סדוקות של אישה שאיבדה עניין במזון ובמין. היא גרה בקומה חמישית בבניין ישן במונפרנאס. בקירות היו חורים, ובארון – כרכים כבדים של בלשנות סופית, אקולוגיה של דקדוק מיתי, ומפתחות מתפוררים לדקדוק הארמי. כשהצעתי לה לארגן את הספרים לפי שפה או אזור גיאוגרפי, היא אמרה: “אני לא מאמינה בחלוקות מרחביות. שפה לא נוצרת ביבשות. היא נוצרת בנפילה של אדם אחד, כשהוא מחליט לשתוק.”

בבקרים הייתי מנקה את החדר. בלילות היינו מדברים. היא סיפרה לי על “ימי ההסכם הגדול”, זמן שבו מילים עדיין יצרו את העולם, ולא רק ייצגו אותו. היה חוזה, היא טענה, בין האדם למילה: אמור, ויהי. אבל אז הופיע השקר - לא הרצח, לא הניאוף - השקר. והברית נשברה.

באחד הלילות היא הכניסה אותי למיטת הברזל שלה. “אתה יודע למה אף אחד כבר לא מסוגל לגמור בלי פורנו?” היא שאלה. “כי הם לא מאמינים למילים,” אמרתי. “מדויק,” היא חייכה. “שפה בלי אל, היא כמו כוס בלי מים. אתה יכול לשתות כאוות נפשך, אבל אין שם חיים.”

כעבור שבוע היא נתנה לי להקליד את הקובץ הסודי שלה: “שמות האל החי, לפי סדר אובדנם”. זה היה קובץ XML משונה, מלא מונחים קדומים, מילים שאיש לא ישתמש בהן שוב, לא כי הן לא נכונות - אלא כי אין עוד מי שיקשיב להן בלי אירוניה.

המילה הראשונה הייתה: “דֶּבֶר” – לא כמחלה, אלא כמשמעות שנפלה פתאום ממרומי הדיבור. המילה השנייה הייתה: “שְׁלִיטָה” – תיאור עונג נשי שמתרחש כשהשפה נכנעת לגוף. המילה השלישית לא נכתבה. המסך ריק. רק קריאה מקפיאה: “בנקודה זו אבד האל לשונית. כל משמעות מכאן ואילך  - מדומיינת.”

התחלתי להבין שהיא לא הייתה משוגעת. או לפחות לא פחות שפויה ממני. בוקר אחד היא נתנה לי קופסה קטנה ואמרה: “זה הפונט המקורי. אותיות הבריאה. הן לא יופיעו על מסך, רק במי שיזכור אותן מבפנים.” פתחתי. - היה ריק.

כשהיא מתה, איש לא הגיע להלוויה. רק אני, קונגואי אחד מהרחוב, וכומר לשעבר שחזר בשאלה והפך למורה לקולנוע.

שלושה חודשים לאחר מכן, כתבתי את הסיפור הזה. השתמשתי במילים ששכחתי שהכרתי: רֶוַח, חֵרוּת, אֱמוּן. כל פעם שכתבתי אות, כאב לי בראש. כאילו ישות קדמונית בודקת את תוקף הברית. כאילו כל מילה נבחנת מחדש, האם היא עדיין יכולה לשאת את שם־ההוויה.

לפני רגע הקלדתי: “סוף”. ואז מחקתי. כי אתה לא כותב סוף כשאתה כותב אלוהים.

אתה פשוט עוצר.