השפה היא מרחב מוסרי של אחריות, מחויבות ותגובה. היא לא נועדה לשקף את המציאות החיצונית אלא לאפשר קיום משותף בתוך עולם שיש בו אדם אחר. המילה אינה סימן ניטרלי אלא פעולה מוסרית: היא מופיעה תמיד בתוך הקשר, בין נמען לדובר, בתוך זמן נתון, ומכוננת את האפשרות ליחסים. היסוד הקונסטיטוטיבי של השפה איננו ייצוג, אלא נוכחות. היא נועדה לאפשר תשובה, לא לקבוע עובדה. כל מבע, ולו הפשוט ביותר, מתרחש בתוך מערכת של הקשבה הדדית, של הכרה הדדית, של עמידה משותפת בפני תביעה אתית כלשהי - גלויה או סמויה.

כשאדם אומר אני, הוא מפעיל מנגנון מורכב: חוויה גופנית ורגשית, מילים שמשקפות ומארגנות, ושיחה פנימית שממקמת את האדם בזמן. המנגנון הזה הוא מעין ספירלה מתפתחת. החוויה מספקת חומר גלם, השפה יוצרת תבניות ויחסים, הדיבור הפנימי בונה רפלקסיה ונרטיב. הסיבוב הבא בספירלה חוזר אל החוויה ומעלה את רזולוציית התפיסה. כך הזהות נעשית חדה ומתואמת יותר עם העולם ועם הזולת.

כאשר הזוהר מגדיר חכמה ככוח מה, הוא מתאר אופן קיום מסוים. אופן שבו האדם אינו מחפש כל הזמן תשובה שתסגור את הפער, אלא מפתח יכולת לשאת את הפער מבלי להתפרק. החכמה פועלת כיציבות פנימית, לא כפתרון חיצוני.

הדיון המקובל במוצא השפה מתמקד בשאלות של תזמון, שלב אבולוציוני ומנגנון עצבי. נקודת מוצא זו מניחה שהשפה מהווה תופעה מבודדת, הדורשת איתור של רגע הופעה מסוים. מאמר זה מציע הסטה עקרונית של מוקד הדיון: השאלה המרכזית נוגעת לעיקרון הארגוני המאפשר הופעת מערכות משמעות בכלל. הבעיה היסודית איננה לשונית במובנה הצר. היא בעיה מבנית כללית: כיצד מתהווה סדר יציב מתוך מרחב רציף של אפשרויות. שפה, במסגרת זו, מגלמת פתרון קוגניטיבי לבעיה עמוקה של ארגון, ולא רק אמצעי להעברת מסרים.

הקבלה הלוריאנית, אחת התפיסות המיסטיות הרדיקליות של ההוויה, פותחת את שערי המחשבה על המרחב האנושי מתוך הרעיון האלוהי של צמצום – פעולה בה האל “נסוג”, מפנה את עצמו, כדי לאפשר מקום לבריאה. רעיון זה מציע לא רק תיאולוגיה של ראשית העולם, אלא גם – ובעיקר – מטאפיזיקה של השפה.