שפה כמרחב מוסרי והשפעתה על הקשרים החברתיים שלנו

השפה היא מרחב מוסרי של אחריות, מחויבות ותגובה. היא לא נועדה לשקף את המציאות החיצונית אלא לאפשר קיום משותף בתוך עולם שיש בו אדם אחר. המילה אינה סימן ניטרלי אלא פעולה מוסרית: היא מופיעה תמיד בתוך הקשר, בין נמען לדובר, בתוך זמן נתון, ומכוננת את האפשרות ליחסים. היסוד הקונסטיטוטיבי של השפה איננו ייצוג, אלא נוכחות. היא נועדה לאפשר תשובה, לא לקבוע עובדה. כל מבע, ולו הפשוט ביותר, מתרחש בתוך מערכת של הקשבה הדדית, של הכרה הדדית, של עמידה משותפת בפני תביעה אתית כלשהי - גלויה או סמויה.

המסורת היהודית שזיהתה בשפה את הכלי שבו נברא העולם, ניסחה לאורך ההיסטוריה את השפה כאירוע בריתי. האלוהים מדבר את העולם אל קיומו ומבסס באמצעות השפה מערכת של חובות והתחייבויות - לא מטאפיזיות, אלא קונקרטיות, היסטוריות, אתיות. מושג הברית נשען כולו על ההנחה שמבעים לשוניים אינם רק ביטויים של תודעה, אלא מעשים מוסריים: הבטחה, שבועה, קריאה, פנייה, נדר.

כל אלה אינם מבטאים אינפורמציה אלא מחוללים מערכת יחסים. לשון הקודש איננה שפה טכנית – היא שפה מחייבת במובן העמוק ביותר של המילה. שהשפה עצ4מה טעונה מוסרית. כפי שעמנואל לוינס ניסח, “האחר פונה אליי באמצעות המבע הקדם-שפתי שלו, ואני נדרש להגיב עוד לפני שהבנתי את משמעות הקריאה עצמה.” הדיבור הוא הקשר הראשוני בין אני ואתה.

השפה כמרחב מוסרי, פועלת כהתייצבות מול פני האחר, ככניסה מרצון למרחב של הדדיות שבו אינני עוד יחידה סגורה, אלא ישות שמוכנה להיענות. גם הפילוסופיה של לודוויג ויטגנשטיין המאוחר מזהה את השפה לא עם ייצוג של עולם אלא עם צורת חיים - “language is a form of life”. מכאן נובע שהמשמעות של מבע לשוני איננה קיימת בתוך המשפט או המילה, אלא בפרקטיקה האנושית שבתוכה הם נאמרים: ניחום, בקשה, התחייבות, עדות, סליחה. המשמעות איננה פונקציה של קידוד, אלא של הקשר חברתי-אנושי שבו מתבצעת פעולה מוסרית באמצעות השפה.

גם בקפקא - על אף שלא ניסח משנה פילוסופית סדורה - ניתן למצוא את התובנה הזו. ביצירותיו, דווקא כשהשפה מאבדת את כוחה המוסרי ומתפקדת כמנגנון פורמלי בלבד, נחשפת הטרגדיה של אדם הנמצא בתוך מערכת שאינה עוד פונה אליו. זהו עולם שבו המילים ממשיכות לפעול, אך אינן מחייבות דבר. עולם שבו אין ברית, רק מערכת. אין קול, רק מסמכים.

השפה, במובנה המקורי, היא מרחב אתי - לא רק משום שהיא יכולה להכיל ערכים, אלא משום שהיא עצמה פעולה ערכית. כל מבע הוא בחירה. כל פנייה היא חשיפה. כל שתיקה היא תגובה. ולכן, הדיבור איננו פועל בתוך מוסר - הוא המוסר עצמו.