תורת הצמצום והשפה בקבלה: חקירה פנומנולוגית של הלא נודע

שני כיסאות עץ ניצבים ריקים במרחב השקט, ומחכים לרגע שבו יתמלאו בסיפורים חדשים.

סיפור הבריאה בספר בראשית אינו מתחיל בבריאה עצמה - אלא בהכנה לקראתה. הפסוק “והארץ הייתה תוהו ובוהו” מתאר מצב ראשוני של חוסר הבחנה: מרחב שבו הכול קיים ללא הבחנה, לפני הופעתן של קטגוריות שמסמנות יש ואין, עצם וסביבה. זהו מצב של מלאות לא מובחנת, שבו הפוטנציאל קיים, אך היכולת להבחין עדיין לא התאפשרה.

בתורת האר"י, השלב הזה נקרא צמצום. האל האינסופי נסוג לתוך עצמו ומשאיר מרחב פתוח לאחרות. מהלך זה מבטא פעולה לוגית-מטאפיזית: יצירת רווח שמכונן את התנאי הראשון להבחנה. ישות מתגבשת רק כאשר אפשר לסמן לה גבול. לכן, הצמצום מייצג את המינימום הלוגי הנדרש להופעת משמעות.

ובהקבלה, לצורך פעולת השפה דרוש ריק – מרחב של חוסר ודאות. במקום שבו הכול ברור, המילה נעשית מיותרת. השפה מתעוררת מתוך חסר, כתגובה לפער בין הנאמר לבין הבלתי־מובן. היא אינה תוספת למציאות קיימת, אלא תולדה של הפרעה במובן מאליו. מכאן נובע כי אין לראות בה מערכת תוויות המוצמדות לעצמים, אלא מנגנון היוצר גבולות חדשים: מסמן תחומים, משרטט הבדלים, ומארגן מחדש את שדה הנראה והנאמר.

תורת הצמצום מאפשרת, אם כן, מודל להבנת השפה. כל מבע לשוני מתרחש מתוך צמצום: בחירה אחת מתוך פוטנציאל אינסופי. קיומה של שפה מותנה לא בריבוי בלתי־מוגבל אלא בהכרעה נקודתית. בחירת מילה אחת כרוכה תמיד בהשעיית מילים אחרות ובוויתור על אפשרויות סמנטיות אינספור. מנקודת מבט זו, הדיבור מתפקד כמעשה בריאה מתמיד: כל אמירה פותחת רווח, מסמנת גבול, ומכוננת תנאים של נפרדות – אותם תנאים שבהם מתאפשרות משמעות ותודעה לשונית. הרעיון הקבלי אודות נסיגה של האינסוף כדי לאפשר הבחנה והופעת אחרוּת, מהדהד באופן מפתיע אל הפנומנולוגיה של המאה ה־20, ובעיקר להגותם של מרטין היידגר ומרלו־פונטי.

דלת לבנה בתמונה מצוירת, נראית מובילה למקום מסתורי עם שלט שעליו כתוב "דלת סודית". היא מוקפת בקיר מוצל, ומשמאל לדלת יש מתג תאורה קטן. המראה הפשוט מדגיש את הסקרנות והחידה של המקום שמאחוריה.

אצל היידגר, השפה איננה אמצעי ייצוג או כלי טכני, אלא התנאי המאפשר הופעת ישויות. ההגדרה “השפה היא בית ההוויה” מצביעה על כך שההוויה עצמה מתגלה רק דרך שדה לשוני. השפה פותחת Clearing – חלל של בהירות חלקית, מעין קרחת יער, שבו מה שהיה מכוסה ונעלם מקבל הופעה. ללא חלל זה, כל ישות הייתה מתמזגת במלאות בלתי־נבדלת. עצם ההבחנה “זהו עץ” או “זהו ים” מתאפשרת משום שהשפה פורסת רשת של גבולות, מייצרת הבחנות, ומאפשרת התבלטות של דבר מתוך הרקע. לפיכך, כל מילה היא לא רק תיאור של קיים, אלא פתיחה של אופק שבו הקיים נחשף. השפה, לפי היידגר, נושאת בתוכה יסוד של חשיפה ושל הסתרה בו־זמנית: כל אמירה מבליטה צד מסוים ומעלימה צד אחר. בכך היא מקבילה למחוות הצמצום: היא יוצרת רווח שבו דבר־מה יכול להתגלות, אך באותה שעה מחביאה את אינספור ההיבטים האחרים שנותרו מחוץ למבע.

מרלו־פונטי, בהמשך לפנומנולוגיה ההיידגריאנית, ממקם את השפה בתוך הגוף והחושים. בספרו הפנומנולוגיה של התפיסה הוא מדגיש כי המחשבה אינה קודמת למילה, אלא נולדת בתוכה. המבע איננו כיסוי חיצוני למחשבה פנימית, אלא נקודת ההתהוות של המחשבה עצמה. כשאדם מבטא מילה, הוא מבצע פעולה גופנית – תנועה של קול, נשימה, מחווה – שבאמצעותה המחשבה מתגשמת ונעשית נראית ונשמעת. השפה, לכן, איננה אובייקט מופשט אלא מעשה חי, שמחבר גוף, תודעה ועולם. המבע יוצר תמיד הכרעה: מתוך אינסוף פוטנציאלים של אמירה נבחרת מילה אחת. תהליך זה חופף למחווה של הצמצום – כינוס הפוטנציאל אל תוך צורה יחידה, מבע אחד שמקבל ממשות, על חשבון אלה שלא נאמרו.

בנקודת המפגש בין היידגר למרלו־פונטי מתבררת השפה כמנגנון של צמצום מתמיד. היא פותחת חלל של הופעה (היידגר) ומתגלמת כמחווה גופנית היוצרת מחשבה (מרלו־פונטי). כל אמירה היא תהליך כפול: מצד אחד, היא פותחת עולם ומעמידה אופק חדש; מצד אחר, היא מסמנת גבול ומוותרת על אינספור אפשרויות שלא מומשו.

מכאן נובעת התפיסה של שפה כמעשה בריאה: לא פעולה משנית על מציאות קיימת, אלא עצם התנאי להופעתה. המילה אינה “מתארת” דבר, אלא מעניקה לו לראשונה את האפשרות להתגלות, להתמקם ביחס לאחרים, ולזכות בזהות.