תורה מט׳ ליקוטי מוהר״ן - החלל הפנוי והתהוות השפה

הקבלה הלוריאנית, אחת התפיסות המיסטיות הרדיקליות של ההוויה, פותחת את שערי המחשבה על המרחב האנושי מתוך הרעיון האלוהי של צמצום – פעולה בה האל “נסוג”, מפנה את עצמו, כדי לאפשר מקום לבריאה. רעיון זה מציע לא רק תיאולוגיה של ראשית העולם, אלא גם – ובעיקר – מטאפיזיקה של השפה. במובן זה, רגע הצמצום אינו רק תיאור מיתי של תחילת הזמן, אלא סמל לתחילת הלשון – תהליך בו האין מתארגן לכדי הבדל. האל מפנה את עצמו, ובכך נוצר חלל, מרחב שבו יכולים להתקיים אובייקטים, שמות, הבחנות. זוהי פעולת הדממה שמאפשרת את התרחשות הדיבור – הדממה האלוהית שהיא תנאי להופעת הדיבור האנושי.

כמו האל המפנה מקום לבריאה, כך גם האדם המדבר נדרש לצמצום – להפסקה, ליצירת פער – כדי לדבר. הדיבור האנושי לעולם אינו מתרחש ברצף ריק: הוא תלוי ביכולת להבחין בין מה שנאמר לבין מה שאינו נאמר, בין הסובייקט לדימויו, בין הצליל למשמעותו. כל דיבור מבוסס על תנועה כפולה: פינוי ומילוי, שתיקה ודיבור, צמצום והופעה. מכאן, שהמרחב הלשוני נולד כמרחב של הבדלה – הבדל בין מילה לדבר, בין הדובר לשומע, בין סימן למסומן. זוהי פעולה תיאולוגית כמעט: לברוא על-ידי שמות, להבדיל בין חושך לאור באמצעות מבע. לכן, ברוח הצמצום הקבלי, ניתן לומר שהשפה אינה כלי ניטרלי – היא זירה טעונה, קדושה, המאפשרת קיום. המרחב שנפתח בדממה האלוהית מקביל למרחב הנפתח בכל מבע אנושי – הזמנה להבנה, אך גם לזרות, לפרשנות ולויכוח.

בתורה מ”ט בליקוטי מוהר”ן,  מתאר רבי נחמן את רגע הבריאה כתנועה כפולה: תחילה, “צמצם את האור אין־סוף לצדדין, ונשאר חלל פנוי”, ואחר כך, בתוך אותו חלל, “נתגלו המידות… והלב הוא הצייר של המידות.” האלוהות, לפי תיאור זה, אינה מסתלקת לחלוטין, אלא מתכסה, נסוגה במידת־מה, כדי לאפשר לתודעת האדם לגלות אותה מתוך הריחוק. היא “נמצאת־ואיננה־נמצאת”, נוכחת דרך הלבושים בלבד, זמינה במרומז בלבד.

זהו חלל של הסתרה מחושבת, שמפַנה מקום לדעת להתהוות, להיוולד. מתוך אותו ואקום־אלוהי מתחילות להתגלות המידות, מבנים רגשיים־רוחניים הפועלים בתוך הזמן. הן אינן תוצר של מלאות, אלא של חסרון. לא השפע מביא אותן לעולם, אלא עצם ההשהיה. הצורה נוצרת רק כאשר יש הקשר – וההקשר תמיד נגזר מהיעדר. כך גם הזמן – איננו ישות אובייקטיבית, אלא אמצעי־תיחום, רשת עדינה של גבולות המקנים קצב למשהו שהיה אינסופי קודם לכן. המידות, כמו הזמן, ממסגרות את האלוהי בתוך תחביר מדוד של מחשבה, דיבור ומעשה.

באופן דומה, אפשר לחשוב על השפה כפעולת צמצום. כדי שמילה תיוולד, צריך שמרחב אינסופי של פוטנציאל – רגשי, רעיוני, תחושתי – ייסוג מעט לאחור. צריך שתיווצר הפסקה. צריך ריק. בתוך הריק הזה מופיעה הבחנה ראשונית, בין יש לאין, בין מה שקורה למה שעתיד לקרות. כל מילה שנאמרת היא קריסה של הסתברות. מתוך אינספור אפשרויות סמנטיות, מתהווה נקודת מיקוד אחת, זמנית, שמתייצבת לרגע במשמעות, עד שהיא מתמוססת מחדש. השפה, כמו המידות, איננה שוכנת בתוך האור אלא נולדת בקצותיו. היא מבנה־מידע זמני שיכול להתקיים רק כל עוד חוסר־הגבול מרחף ברקע. במובן זה, הצמצום הוא לא רק רעיון מיסטי; הוא מנגנון קוגניטיבי־פונקציונלי.

רבי נחמן משרטט את מפת הנפש: בלב שוכנים שני יֵצרים – מחשבות טובות ורעות – והן אלו שקובעות אם החלל שבתוך הלב יישאר פתוח או ייסתם. המודעות תלויה באיזון עדין בין מה שמתעורר בפנים לבין מה שמתאפשר בחוץ. היצר הטוב - המילה הנכונה, מסוגל לפתוח את המרחב; היצר הרע, לעומתו, הופך את המרחב למובלעת של שליטה. כל מילה שנאמרת היא בחירה – והיא יכולה להיות בחירה משחררת או בחירה כובלת. מילה יכולה לאפשר – ומילה יכולה לכלוא. בדיוק כאן מתגלה הרצון החופשי: כקריסה של אפשרות לכיוון אחד מסוים, על פני אין־ספור דרכים אחרות שלא נבחרו.

ההקבלה בין מידה לבין מילה אינה רק לשונית. שתיהן שייכות לאותו מנגנון סמוי שבו האינסופי מתגלם בתוך תחום. המידה היא התחברות רגשית מוגבלת; המילה – תחימה סמנטית רגעית. שתיהן נולדות מתוך חלל, מתוך חסר. והמשמעות – כמו האלוהים, מבליחה מתוך היחס ביניהן. זהו מצב מתמשך של “נמצא ואיננו נמצא”, כמו גל של פוטנציאל שאינו מתבטל לאחר הקריסה, אלא ממשיך לרחף כרקע לכל אפשרות עתידית.

כמו שהלב נדרש לצמצם את ההתלהבות שבו כדי שתתייצב בו מידה, כך התודעה נדרשת לצמצם את עצמה כדי שתופיע בה מילה. המילים נובעות מתוך מאמץ להסדיר את הרעש. במובן הזה, השפה אינה רק תוצאה של תודעה, אלא תנאי לה. המילים הן הבזקי אור שמאפשרים לנו לדעת שמשהו קיים. הן הצמצום שבאמצעותו נולד סיפור.