הסכמה, הפלאה וחירות

גישות מסורתיות בפילוסופיה של הלשון נטו להציג את השפה כמערכת סימבולית חיצונית, שמטרתה לייצג תכנים מנטליים או לתאר מציאות קיימת. אולם החל מהמאה ה־20, ובעיקר בעקבות התפתחויות בתחום הפנומנולוגיה, ההרמנויטיקה והתיאוריה הביקורתית, גובשה תפיסה לפיה השפה איננה משקפת את העולם אלא בונה אותו: היא מנגנון פרשני המכתיב את תנאי האפשרות של כל חוויה, תפיסה או פעולה (Heidegger, 1927; Gadamer, 1960).

מנקודת מוצא זו, נטען כי אין חשיבה מחוץ לשפה. כל אמירה — בין אם תיאורית, שיפוטית או נורמטיבית — נטועה תמיד בתוך מסגרת פרשנית מסוימת. הבחירה הלשונית (מושגית, תרבותית או סגנונית) היא, לפיכך, בחירה במבנה פרשני, והיא כרוכה בהנחות ערכיות, פוליטיות ואתיות.

אמת כהסכמה מושגית

המונח “אמת” נבחן כאן לא כישות אונטולוגית מוחלטת, אלא כביטוי להסכמה בין משתתפי שיח. התאמת טענה למציאות (correspondence) מוחלפת בגישה קונצנזואלית: טענה היא “אמיתית” כל עוד היא עומדת במבחני תקפות בתוך מסגרת מושגית־שיחנית נתונה (Habermas, 1984). כך, למשל, טענה מדעית אינה תקפה בשל עצמה, אלא בזכות עמידתה במערכת מוסכמות הכוללת קטגוריות תצפית, שיטות מדידה ופרדיגמות מוסכמות (Kuhn, 1962). תוקפה של טענה נגזר, אם כן, לא רק מן העובדות שהיא מתארת, אלא מהשפה שבה היא מנוסחת.

גבולות השיח: תנאים לדיון רציונלי

דיון רציונלי מתקיים רק במסגרת שבה מובהרים גבולות השיח: מהם מושגי היסוד, מהן ההנחות המובלעות, ומהם התנאים להשתתפות. כאשר משתתפי השיח פועלים בתוך מסגרות לשוניות שונות אך אינם מכירים בכך, נוצר כשל פרשני — מראית עין של דיאלוג במקום שבו מתקיימת אי־הבנה מבנית (Taylor, 1985). במקרה כזה, הדיבור חדל להיות אקט של החלפת טענות והופך לפרקטיקה של השפעה. כל מסגרת שיח נדרשת אפוא למודעות עצמית, וליכולת להציב תנאים של שקיפות, רפלקטיביות ואחריות מושגית.

הפלאה (Reification) ככשל פרשני

הפלאה היא תהליך שבו מושג מופשט נמסר כממשות קיימת, וכך נשללת האפשרות לפרשנות או לערעור. המונח, שמקורו בתיאוריה המרקסיסטית (Lukács, 1923), זכה לעיבוד בתיאוריה הביקורתית (Adorno & Horkheimer, 1947) ובסוציולוגיה של הידע (Berger & Luckmann, 1966). במובן זה, הפלאה היא לא רק כשל תיאורטי אלא פעולה פוליטית: היא מקבעת מבנה פרשני כאילו היה טבעי, מוחלט, הכרחי. מושגים כגון “רצון העם”, “קדמה” או “אדם חופשי” משמשים לעיתים קרובות כעוגנים רטוריים שמסתירים את מקורם הלשוני־תרבותי. על כן, כל שימוש במושג שכזה מחייב גילוי נאות של מעמדו: האם הוא תיאור, עמדה, או הנחת יסוד.

אחריות מוסרית לדיבור

ההבחנה בין דיבור כאקט פרגמטי לבין דיבור כאקט מוסרי חיונית לכל ניתוח אתי של השפה. כל אמירה משנה את המרחב בו היא נאמרת, ומכוננת יחסי כוח, משמעויות ותפיסות מציאות. דיבור שאינו מלווה בהכרה בתנאי פעולתו, הוא בגדר רטוריקה נטולת אחריות — ולעיתים אף פועל להדרה, השתקה או כפייה. שפה רפלקטיבית היא כזו שמסוגלת להצביע על תוקפה, לחשוף את הקשרים הסמנטיים שבתוכם היא פועלת, ולהבחין בין עמדה לבין עובדה. זוהי אחריות שאינה טכנית אלא אתית.

החירות והאקט הלשוני

שימוש חופשי בשפה מחייב את קיומה של חירות פרשנית. אדם שאין לו אפשרות לבחור את מילותיו — איננו מדבר, אלא מתדבר: הוא אינו יוזם מבע, אלא מופעל על־ידי מערכות לשוניות שכבר הוכתבו מראש. השפה “מדברת דרכו”, אך לא נבחרת על־ידו. החירות הלשונית היא, לפיכך, תנאי קיומי. היא מאפשרת לא רק תקשורת, אלא קיום רפלקטיבי. בהיעדרה — אין שיח מוסרי, ואין משמעות. השפה חדלה להיות מרחב של פעולה אנושית והופכת למערכת סגורה של הפעלה אוטומטית.

לסיכום, השפה איננה ראי של מציאות, אלא מנגנון המייצר מציאות. כל דיון מוסרי, כל שיח אפיסטמי, וכל פעולה פוליטית — מתרחשים בתוך שפה, ולכן חייבים להתייחס לאופן פעולתה, לגבולותיה, ולהנחות שהיא מקבעת או מפרקת.