הסכמה, הפלאה וחירות

גישות מסורתיות בפילוסופיה של הלשון נטו להציג את השפה כמערכת סימבולית חיצונית, שמטרתה לייצג תכנים מנטליים או לתאר מציאות קיימת. אולם החל מהמאה ה־20, ובעיקר בעקבות התפתחויות בתחום הפנומנולוגיה, ההרמנויטיקה והתיאוריה הביקורתית, גובשה תפיסה לפיה השפה איננה משקפת את העולם אלא בונה אותו: היא מנגנון פרשני המכתיב את תנאי האפשרות של כל חוויה, תפיסה או פעולה (Heidegger, 1927; Gadamer, 1960).

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של yuvaldayan.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

הצטרפות לתוכנית מנויים