הדיון המקובל במוצא השפה מתמקד בשאלות של תזמון, שלב אבולוציוני ומנגנון עצבי. נקודת מוצא זו מניחה שהשפה מהווה תופעה מבודדת, הדורשת איתור של רגע הופעה מסוים. מאמר זה מציע הסטה עקרונית של מוקד הדיון: השאלה המרכזית נוגעת לעיקרון הארגוני המאפשר הופעת מערכות משמעות בכלל. הבעיה היסודית איננה לשונית במובנה הצר. היא בעיה מבנית כללית: כיצד מתהווה סדר יציב מתוך מרחב רציף של אפשרויות. שפה, במסגרת זו, מגלמת פתרון קוגניטיבי לבעיה עמוקה של ארגון, ולא רק אמצעי להעברת מסרים.

הוא לא דיבר, אבל לא מתוך נאמנות לעיקרון. הדיבור דרש גמישות שלא נותרה לו. כשהוזמן להרצאות, נהג להגיש דף עם המשפט: "מילים קובעות גבול. הן קוד. לא יותר." המוזמנים שתקו. לפעמים מחאו כפיים. הוא מעולם לא הוזמן בשנית.

בשנת 2061, כינס המרכז הלאומי להשהייה פרודוקטיבית את אנשי המקצוע המובילים בתחום השיח הבין־אנושי, כדי להשיק את הפרויקט השאפתני ביותר שלו עד כה: יצירת אינדקס מדוד של רגעי שתיקה משמעותיים.

בבוקר שבו השתחררתי מבית החולים הפסיכיאטרי, קיבלתי שיחת טלפון מאישה שטענה שהיא אלוהים. היא הציעה לי עבודה. למען האמת, לא הופתעתי. במשך שלושה שבועות ניסיתי לשכנע את הצוות שאני דמות ספרותית שנכתבה על ידי מודל שפה מתקדם, ושהמילים שאני משמיע אינן שייכות לי אלא לקונצנזוס של תוכן מבוסס־שוק.

הטקסט שלפניכם נכתב מתוך הצורך לנסח מחדש את השאלה החינוכית לא במונחים של שיטות, אלא במונחים של יחס. הוא איננו עוסק בשיטות הוראה, בדרכי...

המאמר הנוכחי מבקש להציע מסגרת מושגית רפלקטיבית, הבוחנת את הדיבור לא רק כתוכן אלא כאירוע: כאקט הכרוך בהסכמה, הפעלה, פרשנות, והכרעה מוסרית