השפה היא מרחב מוסרי של אחריות, מחויבות ותגובה. היא לא נועדה לשקף את המציאות החיצונית אלא לאפשר קיום משותף בתוך עולם שיש בו אדם אחר. המילה אינה סימן ניטרלי אלא פעולה מוסרית: היא מופיעה תמיד בתוך הקשר, בין נמען לדובר, בתוך זמן נתון, ומכוננת את האפשרות ליחסים. היסוד הקונסטיטוטיבי של השפה איננו ייצוג, אלא נוכחות. היא נועדה לאפשר תשובה, לא לקבוע עובדה. כל מבע, ולו הפשוט ביותר, מתרחש בתוך מערכת של הקשבה הדדית, של הכרה הדדית, של עמידה משותפת בפני תביעה אתית כלשהי - גלויה או סמויה.