הקשר בין גלגמש לסיפורי מעשיות משנים קדמוניות

׳עלילות גלגמש׳ היא היצירה הספרותית הקדומה ביותר שיש בידינו, מה שהופך אותה, לא רק לאחד מקבצי האינפורמציה המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האנושית, אלא גם מקור לשלל מוטיבים סיפוריים שיופיעו בהמשך במיתוס הבריאה בבראשית. עצם קיומו של הטקסט מעורר תמיהה, מה הביא את השומרים להקצות משאבים כל כך גדולים כדי לחקוק סיפור הרפתקאות בסימנים צפופים על שנים עשר לוחות אבן? מה המסר שהם כל כך התאמצו למסור לנו? 

עלילות גלגמש

האפוס עוסק בשאיפה של האדם לחיי נצח, ובטבע שמתכחש לרצונו. האפוס שנמשך על פני 12 פרקים מספר על גלגמש מלך ארך, אהוב האלים וגיבור החיל, שחברו אנכידו מת. גילגמש, מוכה הצער יוצא לבקש לעצמו חיי אלמוות. כבר בתחילת הפרק הראשון, יוצר המיתוס שותל רמז למסקנה הסופית של הסיפור, שעתידה להיחשף ככל שתתקדם העלילה.  (תרגום לעברית: שאול טשרניחובסקי)

׳דֶּרֶךְ רְחוֹקָה נָדַד, עָמַל וְסָבַל, בְּלוּחַ־אֶבֶן חָקַק עָנְיוֹ וּמְרוּדָיו, בְּחֶרֶט־אֱנוֹשׁ בְּחֹמֶר אֶת־כָּל־עֲלִילוֹתָיו.׳

הסיפור מתחיל בסוף. גלגמש הזקן מעלה על הכתב את עלילת חייו למען הדורות הבאים. ׳בְּחֶרֶט־אֱנוֹשׁ בְּחֹמֶר׳ קרי, חריטה של ידע אנושי, בחומר. ומה גרם לכל העלילה לקרות? מה הסיבה בגינה הוא יצא למסע אל אותנפשתים כדי ללמוד ממנו את סוד חיי הנצח?

׳אֶת־הַמָּוֶת אֲנִי יָרֵא וְהִנְנִי נוֹדֵד בָּעֲרָבָה. לִדְבַר רֵעִי חָרָה לִי מְאֹד. הָיָה לְאָבָק יְדִידִי אֲשֶׁר אָהַבְתִּי, אֶנְגִּידוּ חֲבֵרִי הָיָה עָפָר מִן־הָאֲדָמָה. כִּי עַל־כֵּן אָנוּדָה בָאֲרָצוֹת, עָלִיתִי עַל הֶהָרִים וָאָבֹא עַד־הֲלוֹם. אָמַרְתִּי אֶל אוּת־נַפִּשְׁתִּים אֲבִי־אֲבִי אָבֹאָה, וְהוּא בָא בְסוֹד הָאֵלִים וּמָצָא חַיֵּי־עוֹלָם, אֶדְרְשֵׁהוּ לַחַיִּים וְלַמָּוֶת.׳

הצער מוציא את גלגמש לדרך. הוא לא מוכן לקבל את האקראיות של המוות והוא נחוש למצוא פתרון, גלגמש מאמין אותנפישתים סבו, שזכה לחיי אלמוות, יורה לו את הדרך הנכונה, אבל קודם כל הוא צריך למצוא אותו. גלגמש המיואש נושא תפילה לשמש ומבקש עזרה

׳וַיִּשָּׂא גִּלְגָּמֶשׁ אֶל שַׁמַשׁ אֶת־כַּפָּיו: קָשִׁים וַאֲרֻכִּים הָיוּ נְדוּדָי, בְחַיּוֹת־הַמִּדְבָּר נִלְחַמְתִּי, כִּי נָטַל עָלָי… הוֹדִיעֵנִי אֶת־הַדֶּרֶךְ אֶל אוּת־נַפִּשְׁתִּים, אֶל אֲבִי־אָבִי, הַשּׁוֹכֵן־מֶרְחַקִּים, הַרְאֵה לִי אֶת־הַחוֹבֵל אֲשֶׁר יְבִיאֵנִי בְשָׁלוֹם בְּיַם־הָעוֹלָם, בְּמֵימֵי הַמָּוֶת, וְאֶמְצָא אֶת חַיֵּי־הָעַד.׳

השמש מנסה לשכנע את גלגמש לשוב לביתו. הוא טוען שלשווא הוא מחפש את הנצח בעולמם של בני האדם, אבל גלגמש מתעקש, והשמש  מתרצה ומראה לו את הדרך אל גן האלוהים, מקום מושבה של האשה החכמה אשר בהר השמיים, שיודעת את הדרך לאותנפשתים.

׳וַיִּשְׁמַע שַׁמַשׁ אֶת־דְּבָרָיו וַיֹּאמֶר לְגִלְגָּמֶשׁ: לֵךְ אֶל סִידוּרִי־סַבִּיתוּ, הָאִשָּׁה הַחֲכָמָה אֲשֶׁר בְּהַר־הַשָּׁמָיִם, הִנֵּה הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא־מְלָכִים בְּגַן־הָאֱלֹהִים, אֵצֶל הַיָּם, וְהִיא שׁוֹמֶרֶת אֶת עֵץ־הַחַיִּים. שִׂים פְּעָמֶיךָ אֶל הַגַּן אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ, הִיא תוֹרְךָ אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל אוּת־נַפִּשְׁתִּים אֲבִי־אָבִיךָ, הַשּׁוֹכְנִי־מֶרְחַקִּים.׳

גלגמש ממהר לדרכו אבל כשהוא סוף סוף מגיע להר השמיים, סביתו החכמה, במקום להורות לו את הדרך, מצננת את התלהבותו.

׳גִּלְגָּמֶשׁ, אָנָה אַתָּה מְמַהֵר? אֶת־הַחַיִּים אֲשֶׁר אַתָּה דוֹרֵשׁ לֹא תִמְצָא. בִּבְרֹא אֱלֹהִים אָדָם מִנּוּ לוֹ אֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הַחַיִּים לָקְחוּ לָהֶם. לָכֵן גִּלְגָּמֶשׁ, אֱכֹל וּשְׁתֵה, מַלֵּא בִטְנְךָ וּשְׂמַח יוֹמָם וָלָיְלָה, יוֹם יוֹם עֲשֵׂה לְךָ מִשְׁתֶּה, שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ יוֹמָם וָלָיְלָה, שָׂא זִמְרָה וּתְנָה כִנּוֹר, חָלִיל נָעִים עִם מָחוֹל. בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, רְחַץ אֶת רֹאשְׁךָ וְשֶׁמֶן עָלָיו אַל יֶחְסָר, וּטְבֹל אֶת־בְּשָׂרְךָ בְּמַיִם חַיִּים. רְאֵה בְּשִׂמְחָה אֶת־בָּנֶיךָ, אֲשֶר יְמִישׁוּן כַּפֶּיךָ, רְאֵה חַיִּים עִם הָאִשָּׁה. לָכֵן שׁוּבָה לְאוּרוּךְּ, מֶלֶךְ מְהֻלָּל וְגִבּוֹר.׳

גלגמש לא מוכן לקבל על עצמו את הדין וממשיך להתעקש

׳אָנָּא, סַבִּיתוּ, הַרְאִינִי אֶת־הַדֶּרֶךְ לְאוּת־נַפִּשְׁתִּים, הוֹרִינִי, אֵיךְ אָבֹא אֵלָיו. תְּנִי אוֹת, אִם אֶפְשָׁר וְאֶעְבְּרָה אֶת־הַיָּם, וְאִם אִי־אֶפְשָׁר – וְאֵלֵךְ בַּשָּׂדֶה.׳ גלגמש מתחנן בפניה, וסביתו מתרצה לו ומכוונת אותו ל׳שוכן מרחקים׳, מקום שבתו של אות-נפישתים.׳

המפגש בין גלגמש לסבו האלמותי הוא נקודת המפנה בעלילה. גלגמש עייף ויגע מהמסע המפרך מבקש מאותנפשתים ללמד אותו את סוד חיי הנצח, ולאכזבתו הוא נענה בשלילה.

׳וַיַּעַן אוּת־נַפִּשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לְגִלְגָּמֶשׁ: הֶרֶף מֵאַף וַחֲדַל לְךָ מִקִּינָה. שׁוֹנִים לְגוֹרְלוֹתֵיהֶם אֱלֹהִים וְאָדָם. אָדָם יְצָרוּךָ אָבִיךָ וְאִמְּךָ, לֹא נִתְּנוּ לָאָדָם חַיֵּי־עוֹלָם. אַכְזָר הַמָּוֶת וְתַכְלִית לְכָל־חָי. הַלְנֵצַח־נְצָחִים יִבָּנֶה בָיִת? אִם לְעוֹלָמִים יֵחָתֵם בַּחוֹתָמֶת? הֲלַעֲדֵי־עַד יְחַלְּקוּ אַחִים? אִם לְעוֹלָם יָשִׂישׂ אֱנוֹש עַל אַהֲבָה?... לֹא הָיָה מִן־הָעוֹלָם דָּבָר קַיָּם לָעַד בָּאָרֶץ. דּוֹמֶה הַיִּלוֹד לַנִּפְטָר, אִם לֹא חוֹתַם־הַמָּוֶת עַל שְׁנֵיהֶם טָבוּעַ?׳

גילגמש מתקשה לקבל את התשובה של אותנפשתים. הוא טוען לפני שהוא עצמו זכה לחיי נצח ולכן הוא לא דובר אמת. אותנפשתים מחליט לספר לגלגמש כיצד הוא זכה לחיי נצח.

׳גִּלְגָּמֶשׁ, סִפּוּר נֶעְלָם לְךָ אוֹדִיעַ, אֶחָד סוֹד־אֱלֹהִים אֲגַלֶּה לָךְ.׳ הוא מספר לו על העיר שוריפק השוכנת לחוף נהר פרת, ׳שְׁפִּתְאֹם חָרְצוּ הָאֵלִים הַגְּדוֹלִים לְהָבִיא עָלֶיהָ סוֹעַת־מַבּוּל.׳ אלוהיו של אות-נפשטים, אאה, מגלה לו את הסוד הנורא ומצווה עליו להתכונן. ׳בְּנֵה לְךָ בֵּית־עֵצִים, אֳנִיָּה תַעֲשֶׂנָּה, נְטֹשׁ עֹשֶׁר! דְּרשׁ חַיִּים! בְּזֵה כְבֻדָּה, מַלְּטָה חַיִּים! זֶרַע־חַיִּים לְמִינֵהוּ קַח אֶל הָאֳנִיָּה. וְהָאֳנִיָּה אֲשֶׁר תִּבְנֶה אָרְכָּה וְרָחְבָּה בְּמִדָּה יִשָּׂאוּ. הֲבִיאֶנָּה אֶל הַיָּם וְסָפַנְתָּ אֶת־מִכְסֶהָ!׳

עם הנץ החמה אותנפשתים מתחיל במלאכה

׳מֵאָה וְעֶשְׂרִים אַמָּה קוֹמַת כְּתָלֶיהָ, מֵאָה וְעֶשְׂרִים אַמָּה עַד פְּאַת מִכְסֶהָ. אֲנִי עָשִׂיתִי תַבְנִיתָהּ, הִתְוֵיתִי: תַּחְתִּיִּים, שְׁנִיִּים, שְׁלִישִׁיִּים וּרְבִיעִיִּים, חֲמִישִׁיִּים וְשִׁשִּׁיִּים לַתֵּבָה: שְבִיעִיִּים לַתֵּבָה מִבַּחוּץ, תְּשִׁיעִיִּים לַתֵּבָה מִבִּפְנִים.׳ כמו נח המקראי הוא מכנס את כל בני ביתו, ואת כל החיות ונסגר בתיבה. ׳שִׁשָּׁה יָמִים וְשִׁבְעָה לֵילוֹת הָיְתָה הַסּוֹעָה, סָעֲרָה סוּפַת־נֶגֶב. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַתְּהִי הַמְּנוּחָה כִּלְאַחַר הַמִּלְחָמָה.׳

התיבה נעצרת על הר ניסירין והיונה שהוא שולח לראות הקלו המים, שבה ריקם. אבל העורב שנשלח למחרת כבר לא חוזר.

׳וַאֲשַׁלַּח אֶת־כָּל־הַחַי לְכָל־אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם, וָאַעַל שֶׂה קָרְבַּן־עוֹלָה, קָרְבַּן־זֶרַע זָרִיתִי עַל רֹאשׁ הָהָר. שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה כֵלִים עָרַכְתִּי, הֶעֱלֵיתִי תַחְתֵּיהֶם אֶרֶס, מוֹר וְקָנֶה. וַיָּרִיחוּ הָאֵלִים אֶת־הָרֵיחַ, וַיַּעַל רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ בְּאַף הָאֵלִים, כִּזְבוּבִים נֶאֶסְפוּ הָאֵלִים אֶל הָעוֹלָה.׳

כל האלים מגיעים לחגיגה מלבד אנליל שאחראי למבול. הוא כועס עליהם שגילו את הסוד לאותנפשתים.  אאה, מגינו של אותנפשתים נחלץ לעזרתו ואומר שסוד המבול נגלה לאותנפשתים בחלום מרוב חכמתו, והוא מפנה לאנליל ביקורת מרומזת:

׳אָנָּא, אֵל גִּבּוֹר, הֶחָכָם בָּאֵלִים! אֵיכָה הַעִירֹתָ סַעַר בְּלִי־חָכְמָה? חוֹטֵא אָדָם לוּ יִשָּׂא עֲוֹנוֹ, יְשֻׁלַּם לָרָשָׁע כְּדֵי רִשְעָתוֹ. יֶהֱמוּ־נָא רַחֲמֶיךָ וְלֹא יִשָּׁמֵדוּ, הֱיֵה אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְלֹא יִתַּמּוּ כֻלָּם. תַּחַת לְעוֹרֵר מַבּוּל־הַסּוֹעָה, יָקוּם הָאֲרִי וִיקַצֵּץ בָּאָדָם. תַּחַת לְעוֹרֵר סוֹעַת־מַבּוּל, שְׁלַח בָּהֶם אֶת־הַזְּאֵב וִיקַצֵּץ בָּאָדָם. תַּחַת לְעוֹרֵר מַבּוּל־הַמַּיִם, הֵן יָכֹלְתָּ לִשְׁלֹחַ רָעָב וָדֶבֶר לְהַכְנִיעַ אֶרֶץ סוֹרָרֶת.׳

אָאֶה אומר את מה שכל האלים חושבים. שהמבול היה עונש קולקטיבי ולא מידתי, ומדוע יענשו כולם בעוון הרשעים? הוא מכנה את המעשה סַעַר בְּלִי־חָכְמָה. אָאֶה שולח את כפו ומניח את אותנפישתים ואשתו בחרבה ואז מעניק להם חיי נצח ומקום מבודד ומרוחק.

׳כָּכָה לְקָחוּנִי הָאֵלִים וַיּוֹשִׁיבוּנִי בְּאַפְסֵי־מֶרְחַקִּים עַל תּוֹצְאוֹת הַנְּהָרוֹת.׳

אותנפשתים מסיים את הסיפור

׳וְאוּלָם אַתָּה, מִי בָאֵלִים יְצָרֶפְךָ אֵלָיו וּמָצָאתָ אֶת־הַחַיִּים אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ?׳

אבל גלגמש כבר לא שומע. הוא נרדם. אשתו של אותנפשתים מרחמת על גלגמש ומבקשת מבעלה שיגלה לו את הסוד, הוא מסכים

׳גִּלְגָּמֶשׁ, עֵשֶׂב־פְּלָאוֹת אוֹרֶךָּ. דּוֹמֶה הָעֵשֶׂב לִסְנֵה־שָׂדֶה וְקוֹצִים לוֹ כַקּוֹצִים אֲשֶׁר לַקִּפּוֹד. עָמֹק בְּמַעֲמַקֵּי־יַמִּים יִצְמָח, עַל קַרְקַע יָם רָחוֹק יִפְרָח. כִּי־תִשְלַח אֵלָיו יָדְךָ וְאָכַלְתָּ מִמֶּנּוּ, וּמָצָאתָ שַׁחֲרוּת־עוֹלָם וְחַיֵּי־עַד׳.

גלגמש מפליג מיד לחפש את העשב הפלאי.

וַיִּסַּע מִשָּׁם, וַיַּרְחִיקוּ בַיָּם, הִגִּיעוּ אֶל יָם מַיִם מְתוּקִים. פִּתַּח אֶת־חֲגוֹרָתוֹ, הֵסִיר בְּגָדָיו מֵעָלָיו, אֲבָנִים כְּבֵדוֹת קָשַׁר אֶל רַגְלָיו, צָלַל עָמֹק אֶל יָם־הָעוֹלָם. וַיַּרְא אֶת־הָעֵשֶׂב הַדּוֹמֶה לַסְּנֶה, לָקַח אֶת־הָעֵשֶׂב, תְּפָשׂוֹ בְיָד חֲזָקָה, כָּרַת אֶת־הָאֲבָנִים הַכְּבֵדוֹת מֵעַל רַגְלָיו. וַיַּעַל מִן הַמַּיִם וַיֵּרֶד בָּאֳנִיָּה וּפֶרַח־הַפְּלָאוֹת שֶׁבַּיָּם בְּיָדוֹ.׳

אין גבול לשמחה של גלגמש. עכשיו כשהצמח בידו הוא מעניק לו את השם ‘שְׂבַע־יָמִים יָשׁוּב לַעֲלוּמָיו’. ומחליט לחלק אותו לכל דורש

׳אֲחַלְּקֶנוּ בֵין רַבִּים וְיֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְגַם־אֲנִי אֹכַל מִמֶּנּוּ וְשָׁב כֹּח־עֲלוּמַי כְּקֶדֶם.׳

אחרי שהוא סועד את ליבו, ונח מעמל המסע, גלגמש מבחין באגם מים קרים ומחליט להשיב את נפשו. הוא טובל במים הקרים ולא משגיח על הצמח.

׳וַיָּרַח הַנָּחָשׁ אֶת־רֵיחַ הָעֵשֶׂב, וַיֵּט אֵלָיו וַיִּקַּח אֶת־הָעֵשֶׂב. וַיָּשָׁב אֶל הַמָּקוֹם, וַיִּפְתַּח אֶת־פִּיהוּ בִקְלָלָה.׳

הנחש שהגיע משום וגנב את הצמח, גזר על גלגמש מוות. הוא שב לעירו וחוזר לכס המלוכה, אבל נפשו טרודה ומטורפת מהמוות הממתין לו בוודאות. הוא מחליט לעשות ניסיון אחרון ומבקש את האובות והידעונים לקרוא לאנכידו מעולם המתים, ולבקש ממנו עזרה. אבל גלגמש נכשל בגאוותו ולא נענה. הוא נופל על פניו ופונה באופן אישי לכל האלים, מבקש רשות לשוחח עם אנכידו המת. אאה, פונה לאשנבל אלת השאול שפותחת סדק באדמה ומאפשרת את המפגש בין החברים. גלגמש מבקש מאנכידו לספר לו על עולם השאול, אבל אנכידו מסרב בכל תוקף.

׳לֹא אוּכַל, יְדִידִי, לְהַגִּידוֹ לָךְ, לֹא אוּכַל לְהוֹדִיעֶנּוּ, כִּי אִם־אֲנִי מוֹדִיעַ לְךָ אֶת־מִשְׁפַּט שְׁאוֹל־תַּחְתִּית אֲשֶׁר רָאִיתִי וְיָשַׁבְתָּ לָאָרֶץ וְנָהַמְתָּ כָּל־הַיָּמִים.׳

אבל האיום לא מפחיד את גלגמש שטוען כנגדו

׳כִּי־אָז אֵשֵׁב לָאָרֶץ וְאֶהֱמֶה כָל־הַיָּמִים!׳

הוא מוכן לקבל עליו צער כל ימיו ובלבד שיגלה לו את סוד המוות, אבל אנכידו עונה לו עם המובן מאליו 

׳רְאֵה אֶת יְדִידְךָ, אֲשֶׁר חָבַקְתָּ וְשָׂמַח לִבְּךָ, הִנֵּה הַתּוֹלָעִים אוֹכְלִים אוֹתוֹ כְבֶגֶד־עִדִּים. אֶנְגִּידוּ יְדִידְךָ, אֲשֶר יָדְךָ מִשְׁשָה אוֹתוֹ, הָיָה כֶעָפָר מִן הָאֲדָמָה, מְלֹא אֲבַק־אֶרֶץ, נָפַל בָּאָבָק וַיְהִי לְאָבָק.׳

אנכידו חוזר על אותה תשובה שגלגמש קיבל לאורך כל המסע. המוות הוא בלתי נמנע, אין שום בריה שפטורה ממנו. האדם נברא למשך קצוב ומה לו לעסוק במה שבוודאי יקרה? צילו של אנכידו מתפוגג, וגלגמש נשאר עם אינספור שאלות לא פתורות.

׳וַיָּשָׁב גִּלְגָּמֶשׁ אוּרוּכָּה הָעִיר, אֲשֶׁר סָבִיב חוֹמָה לָהּ; וְהֵיכַל הַר־קָדְשָׁהּ מִתְנַשֵּׂא מָעְלָה. וַיִּשְׁכַּב גִּלְגָּמֵשׁ לִישֹׁן, וַיִּתְקְפֵהוּ הַמָּוֶת. בְּאוּלַם אַרְמוֹנוֹ הַמַּבְרִיק.׳ 

גלגמש מובל במסלול עם סוף ידוע מראש, אל המסקנה המתבקשת. מותו טבוע בו ועליו לקבלו בהשלמה. הנצח היחיד שעומד לרשות האדם הנה הוא חקוק על הסלע, מסר מעומק הזמן העתיק. סימנים שרירותיים, שרק מי שיפענח אותם יבין את סודם.  המסקנה מהדהדת ממעבה הזמן, מה לך ילוד אישה לכלות את חייך בתהיות על הקץ. שהרי זמנך הקצוב טבוע בך מרחם. הטיפש שרוי בצער כל הימים, והחכם פועל מעשים טובים, שיהיו ראויים להחקק על האבן כזיכרון לדורות הבאים. גלגמש מובל במסלול עם סוף ידוע מראש, אל המסקנה המתבקשת. מותו טבוע בו ועליו לקבלו בהשלמה. הנצח היחיד שעומד לרשות האדם הנה הוא חקוק על הסלע, מסר מעומק הזמן העתיק. סימנים שרירותיים, שרק מי שיפענח אותם יבין את סודם.  

הקשר בין המפלצת ח׳וממבה לאיש היער

בעקבות ההרס השיטתי שביצעו לוחמי דאעש באזור באותה תקופה, במטרה למחות את השרידים של התרבויות שקדמו לאיסלאם. שוק העתיקות הוצף בפרטים ששוויים לא יסולא בפז. אחד מהם הוא לוח נוסף מ׳עלילות גלגמש׳ שלא ידענו על קיומו, ובו עשרים שורות חדשות המכילות רעיונות מאד מעניינים ופלא אחד לא הגיוני בעליל. בלוח הנוסף שנמצא מסופר על גילגמש ואנכידו שכורתים את הארז הראשי ביער של חומבבה, ואנכידו טוען שהמעשה עלול להכעיס את האלים מאחר וזה מעשה רע שגורם לצמצום היער. חייבים להודות שמדובר במודעות אקולוגית נדירה מאוד בעת העתיקה. אבל בהתחשב בתמה הראשית של הסיפור, היינו, חיים בעולם הנגלה,  קל יותר לתרץ את המודעות האקולוגית המפותחת כחלק בסיסי בתפיסת העולם. (ואם נגלגל את המחשבה הזאת עוד קצת, נגלה שהעובדה שכולנו חיים במרדף אובססיבי אחרי חיי הנצח, כחלק מחברה שזקוקה ל׳מודעות אקולוגית׳, כדי לא לכלות כל חלקה טובה בסביבת המחייה שלנו, כל אלה הם רמזים מקדימים שככל הנראה המסר של גלגמש לא חלחל, וחבל.) 

הרעיון השני מופיע כתוספת משונה לכאורה לדמותו של ח׳ומבבה שומר היער. המפלצת האיומה נתפסה כשהיא מאזינה בהנאה להמולת החיות, שמקול צעקתן נוצרה סימפוניה. התיאור הפואטי של ההשלמה עם הטבע מתאים לרעיון הכללי. אבל עצם קיומו כל כך מיסתורי ולא מובן שלא נותר לי אלא להניח אותו כאן, לשיפוטכם. במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, מופיעה דמותו של איש היער האיום והנורא, שמלמד את בן המלך להאזין להמולת החיות ולשמוע סימפוניה.  השאלה היא איך הגיע מוטיב סיפורי שהיה קבור באדמה חמשת אלפים שנה והתגלה לראשונה לפני 10 שנים, אל תוך סיפור של רבי נחמן מברסלב שנכתב לפני 200 שנה? לאלוהים הפתרונים.