הפיזיקה יודעת לתאר תנועה, כוחות וחוקים, אך היא נוטה לדלג על השאלה המוקדמת מכולן: כיצד מופיע בכלל מבנה שניתן למדידה. חוק אינו פועל בריק; הוא מניח מערכת שכבר חולקה ליחידות, גבולות והבחנות. לפני הכוח פועל הגבול, ולפני הדינמיקה מתרחשת הבחנה. שבירת סימטריה איננה תקלה בסדר הטבעי, אלא הרגע שבו רצף חדל להיות אחיד והופך למבנה יציב. ברגע זה נוצר מידע, לא כקידוד ולא כתיאור, אלא כהבדל המסוגל להתמיד. להבין את הפיזיקה דרך ההבחנה פירושו להבין שהסדר אינו תוצר של חוק, אלא תנאי מוקדם להופעתו.

הדיון המקובל במוצא השפה מתמקד בשאלות של תזמון, שלב אבולוציוני ומנגנון עצבי. נקודת מוצא זו מניחה שהשפה מהווה תופעה מבודדת, הדורשת איתור של רגע הופעה מסוים. מאמר זה מציע הסטה עקרונית של מוקד הדיון: השאלה המרכזית נוגעת לעיקרון הארגוני המאפשר הופעת מערכות משמעות בכלל. הבעיה היסודית איננה לשונית במובנה הצר. היא בעיה מבנית כללית: כיצד מתהווה סדר יציב מתוך מרחב רציף של אפשרויות. שפה, במסגרת זו, מגלמת פתרון קוגניטיבי לבעיה עמוקה של ארגון, ולא רק אמצעי להעברת מסרים.