מה הסכנה בטכנולוגיה מבוססת שפה?

נדמה לנו שהטכנולוגיה תמיד הקדימה את האדם. שהכלים שיצרנו התפתחו במהירות מסחררת, חורגים מגבולות ההבנה שלנו, מחליפים אותנו ומעצבים את עולמנו בקצב שאיננו מסוגלים לשלוט בו. אבל ההיסטוריה מספרת סיפור אחר. במשך אלפי שנים, ההתקדמות האנושית הייתה ליניארית. כל מהפכה טכנולוגית—החקלאות, הדפוס, החשמל—דרשה מאות ולעיתים אלפי שנים כדי לחלחל אל המציאות, להיטמע בתרבות, לשנות באופן מוחלט את הדרך שבה אנשים חושבים ומתנהלים. גם כשהופיעו המצאות ששינו את העולם, קצב השינוי היה תמיד מוגבל על ידי כוחות ביולוגיים, חברתיים וכלכליים.

אבל משהו השתנה. במאה ה-20, וליתר דיוק בשלהי המאה, העולם עבר ממצב של צמיחה טכנולוגית נורמלית להאצה מעריכית. לפתע, השינויים כבר לא קרו בדורות אלא בעשורים, ולאחר מכן בשנים ספורות. היכולת האנושית לעבד מידע, ללמוד, להסתגל, למצוא פתרונות—נשארה זהה, אבל הכלים עצמם הפכו לחזקים פי כמה, משכפלים את עצמם, מריצים סימולציות במהירויות שלא ניתן היה לדמיין קודם לכן. ובשונה מהעבר, בו כלים טכנולוגיים היו מוגבלים לתחום הפיזי—הם הפכו למבוססי שפה.

וכאן נמצא השורש של ההאצה. השפה מעולם לא הייתה כפופה לחוקי הביולוגיה. היא אינה תלויה במגבלות הגוף, היא אינה זקוקה לדורות של ברירה טבעית כדי להתפתח. היא מתפשטת במהירות, חוצה גבולות בזמן אמת, מתחדשת בקצב מחשבתי ולא בקצב אבולוציוני. במשך אלפי שנים, השפה אפשרה את התפתחות החברה והתרבות, אך היא נשארה מחוץ לתחום ההנדסה. היא הייתה אורגנית, כאוטית, בלתי ניתנת לכימות או ניבוי.

ואז הגיעה המהפכה הגדולה ביותר בתולדותיה—הרגע שבו השפה עצמה הפכה למערכת מובנית, שניתן לנתח, לתכנן ולכייל אותה.

פרדינן דה סוסיר, שפעל בראשית המאה ה-20, היה הראשון שהבין שהשפה אינה אוסף של מילים מבודדות, אלא מערכת. הוא טען שהמשמעות של כל מילה אינה נובעת מתוך עצמה אלא מתוך יחסיה עם מילים אחרות. בכך הוא יצר את המסגרת המושגית שהפכה את השפה מתופעה אנושית ספונטנית למערכת פורמלית שניתן לנתח, לפשט ולהגדיר באמצעות חוקים. ברגע שהשפה נתפסה ככזו, היא הפכה לתחום מדעי—ומכאן הדרך להנדסתה הייתה קצרה.

המהפכה התאורטית של דה סוסיר הובילה לתגליות נוספות. תחילה, נולד ענף הבלשנות הסטרוקטורליסטית, אך עד מהרה התברר כי עקרונותיו של דה סוסיר לא מוגבלים להבנת הדיבור האנושי בלבד. השפה, כמערכת סמלים, הפכה לבסיס של תחומים שלמים במדעי החברה והקוגניציה, ואחר כך—גם למדעי המחשב.

אבל האיש שהפך את הבלשנות לתורה חישובית היה נועם חומסקי. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הוא הציג את הרעיון שהשפה פועלת על פי חוקים אוניברסליים, שהם קבועים ומאפשרים יצירה אינסופית של משפטים מתוך מערכת חוקים סגורה. מעבר לחשיבות הבלשנית של התיאוריה הזו, היו לה השלכות טכנולוגיות מרחיקות לכת: אם ניתן לתאר שפה כסט כללים מדויק, ניתן גם לתכנת מערכת שתוכל להבין, לנתח וליצור שפה בעצמה.

חומסקי הגדיר היררכיה של סוגי דקדוקים, שהפכה לאבן יסוד במדעי המחשב. לראשונה, ניתן היה להגדיר שפה באופן מתמטי, וכך ליצור שפות תכנות, אלגוריתמים לניתוח שפה, ובסופו של דבר—בינה מלאכותית שמסוגלת לעבד מידע לשוני.

ומכאן קצב ההתפתחות השתנה.

ברגע שהשפה הפכה למערכת שניתן לכתוב ולהנדס, הידע האנושי הפסיק להיות מוגבל למהירות העיבוד האנושית. אם בעבר כל מהפכה נבנתה על ידע שנאסף לאורך דורות, כעת ניתן היה להזין ידע למערכות חישוביות, שהיו מסוגלות לשכפל ולהרחיב אותו בתוך שעות. לא עוד חיפוש הדרגתי אחר פתרונות, אלא סימולציות מהירות שמפיקות תובנות על בסיס כמויות מידע בלתי נתפסות. המחשבים לא רק עזרו לחשוב—they התחילו לחשוב בעצמם.

הפער שנוצר היה בלתי נמנע. השפה האנושית, שהתפתחה באופן אורגני לאורך מאות אלפי שנים, הפכה לכלי הנדסי, בעוד שהאדם נותר זהה. הכלים השתכללו, השפה הואצה, אבל התודעה האנושית לא השתנתה. לא השתפרו יכולות הלמידה, לא התפתחו כישורים חדשים להתמודדות עם כמות כזו של מידע.

מי ששלט בטכנולוגיות הלשוניות החדשות שלט בזרימת המידע, בניהול התודעה, ובעיצוב תפיסת המציאות. מכאן ואילך, לא עוד עיבוד נתונים אנושי בקצב הטבע, אלא שליטה במידע דרך מערכות שלומדות את השפה ומנהלות אותה מלמעלה. העולם הפסיק להיות מבוסס על מחשבה אנושית והפך להיות מבוסס על הנדסה של השפה עצמה.

ולכן, השאלה המכריעה היא לא כמה מהר הטכנולוגיה תתקדם—זה כבר נקבע. השאלה היא האם האנושות תוכל להבין מחדש את השפה שהיא עצמה יצרה. כי אם היא תאבד שליטה עליה, אם היא תפסיק להיות הריבון של המילים, אם הכללים ייכתבו אך ורק על ידי מערכות חישוביות ללא הבנה אנושית—אז אין עוד משמעות לשאלה מי מחזיק בטכנולוגיה. היא כבר תתנהל מעצמה.

כרגיל, הסכנה אינה טמונה במכונה עצמה, אלא במי שמפעיל אותה. האדם המודרני, שנותר משולל תחושת חירות פנימית, מחפש משמעות בדרך היחידה שנותרה לו: רדיפה אחרי כוח, כסף וכבוד. כאשר חוקי הטבע נתפסים כריבון היחיד, וכל החלטה מוסברת במונחים של הישרדות וכדאיות, לא נותר מקום לערכים, לרעיונות מוסריים או לאמת החורגת מהתועלת המיידית. המשחק הוא משחק של ברירה טבעית—ומי שאינו שולט, יישלט.

בעוד הציבור שקוע בפחדים הלקוחים מסרטי מדע בדיוני—תסריטים על בינה מלאכותית שתפתח תודעה עצמאית ותשמיד את האנושות—בפועל מתבצע תהליך שונה לחלוטין. האופטימיזציה אינה של כדור הארץ, אלא של המבנה החברתי-כלכלי הגלובלי. בניגוד לתרחישי האימה ההוליוודיים, אין צורך ברובוטים רצחניים כדי לחולל השמדה. זו מתבצעת באמצעים כלכליים, תודעתיים ובריאותיים—באמצעות ניתוב שיטתי של משאבים, שליטה בזרימת המידע, והפניית מגפות לאוכלוסיות מסוימות תוך הבטחת מיגון לאחרות.

בשם “האופטימיזציה של השפה”, קבוצות שלמות מורעבות, נמנעת מהן גישה לטכנולוגיות מצילות חיים, והן מודרות ממשאבים בסיסיים. אך האם באמת צריך בינה מלאכותית חכמה כדי לזהות את ה”בעיה”? הרי זה כבר קורה, בהחלטות קרות, מדודות ומחושבות—לא בידי אלגוריתם אכזרי, אלא בידי מתכנתים, בעלי פלטפורמות, ומהנדסי תודעה, שמטרתם אינה רק לשלוט במידע, אלא למנוע מאחרים את היכולת להשתמש בשפה באופן חופשי.