מלחמת הפרשנות

האדם מתקיים בתוך שתי מערכות הורשה. הראשונה היא ביולוגית. באמצעותה הוא מקבל גוף, מערכת עצבים ומערכת של דחפים ונטיות שהתפתחו במשך מיליוני שנים. השנייה היא לשונית. באמצעותה הוא מקבל את הניסיון שצברה הקהילה שקדמה לו: ידע, מושגים, ערכים, חוקים, סיפורים ומוסדות. ההבדל בין שתי המערכות נמצא גם בקצב ההתפתחות שלהן. הגוף משתנה בתהליך אבולוציוני איטי, ואילו השפה מסוגלת לצבור ולהעביר שינויים בתוך דור אחד.

להבחנה הזאת יש חשיבות משום שהשפה מעמידה לרשות הגוף מערכת שהטבע לא העניק לו. פחד הוא תגובה ביולוגית, אבל המושג ״אויב״ יכול לארגן את הפחד ולכוון אותו כלפי קבוצה שלמה. תוקפנות היא דחף עתיק, אבל באמצעות שפה אפשר לארגן צבא, להגדיר מטרה ולהצדיק מלחמה. גם האפשרות ההפוכה נוצרת בשפה. במקום שהסכסוך יוכרע בכוח, אפשר ליצור חוק. במקום נקמה אפשר ליצור משפט. במקום להגן על רכוש בכוח הגוף אפשר להסכים על המושג ״בעלות״. השפה מאפשרת לבני אדם להעביר חלק מן היחסים ביניהם מן המרחב הפיזי אל מרחב של משמעות משותפת.

כאן נמצאת אחת התכונות החשובות ביותר של השפה. מושג יכול להשפיע על המציאות גם כאשר אין לו קיום פיזיקלי משל עצמו. כסף, בעלות, גבול, מדינה וחוק מתקיימים משום שבני אדם מעניקים להם משמעות משותפת ופועלים על פיה. האמונה המשותפת מעניקה למושג כוח. קו שנמתח על מפה יכול לעצור צבא. מספר בחשבון בנק יכול לקבוע מי יחזיק בבית. משפט שנכתב בספר חוקים יכול לשלוח אדם לכלא. המושג מתקיים בשפה, והתוצאות שלו מתקיימות בעולם.

אותו מנגנון פועל גם כאשר המושג עוסק בדברים שנמצאים מעבר ליכולת הבדיקה שלנו. בני אדם יכולים לדבר על עולם הבא, רצון אלוהי, גורל, נשמה או תכנית היסטורית. גם כאן המילים יוצרות מושגים, המושגים מתחברים לסיפור, והסיפור מקבל כוח ככל שיותר בני אדם מעניקים לו אמונה ורגש. מרגע שנוצרה סביבו קהילה, הסיפור כבר פועל במציאות. הוא יכול לקבוע כיצד אנשים יחיו, אילו חוקים יקבלו, על מה יוותרו ולמען מה יהיו מוכנים למות.

מכאן עולה שאלה ישנה על היחס בין קיום למהות. במסורת האפלטונית קיבלה המהות קדימות. העולם הנתפס בחושים נתפס כמופע של אמת יסודית יותר. סארטר הפך את היחס כאשר קבע שהקיום קודם למהות. האדם מגיע לעולם תחילה, ואת מהותו הוא יוצר במהלך חייו.

אפשר להבין את ההבחנה הזאת גם דרך השפה. הקיום הביולוגי מגיע אל האדם באמצעות הגוף. המהות שייכת למרחב המשמעות. אדם מקבל גוף, גנים, דחפים ונסיבות. באמצעות השפה הוא מגדיר מי הוא, למה הוא שייך, מה חשוב בעיניו, מה ראוי לעשות ומה משמעות הדברים שקרו לו. במובן הזה, הקיום מגיע מן הטבע והמהות נוצרת בשפה.

גם אם קיימת מהות כלשהי מעבר לעולם הנתפס, הגישה האנושית אליה עוברת דרך השפה. כדי לחשוב עליה צריך לתת לה שם, להבחין בינה לבין דברים אחרים, לייחס לה תכונות ולחבר את המושגים האלה למשפטים. מהרגע שבו היא נכנסת לתודעה האנושית היא כבר מופיעה בתוך מערכת של סימנים ומשמעויות.

הקושי מתחיל כאשר ההבחנה הזאת נשכחת. אדם יוצר פרשנות בשפה, אך חווה אותה כמשמעות שנמצאת בעולם עצמו. מכאן נוצר מעבר עדין בין ״כך אני מפרש את הדבר״ לבין ״כך הדבר באמת״. ככל שהמושג מקבל יותר אמונה, מסורת וסמכות, כך קשה יותר לראות את פעולת הפרשנות שהולידה אותו.

זהו המקור למה שאפשר לכנות מלחמת הפרשנות.

כאשר שני אנשים מחזיקים בפרשנויות שונות ומכירים בכך שמדובר בפרשנויות, אפשר לבחון את הנימוקים, את העובדות ואת התוצאות של כל אחת מהן. כאשר כל אחד מהם רואה בפרשנות שלו אמת שקיימת מחוץ לשפה, המחלוקת מקבלת אופי אחר. כל צד רואה בעצמו מי שמגן על האמת, ובצד האחר מי שמאיים עליה. ככל שמקור האמת מיוחס לסמכות גבוהה יותר, כך גדל גם הכוח שהיא יכולה להפעיל.

במובן הזה, הבעיה אינה באמונה עצמה. היא נמצאת באובדן הסוכנות על המשמעות. אדם יכול להאמין ברעיון ולדעת שהוא מחזיק אותו באמצעות שפה. הוא יכול גם לשכוח את חלקו ביצירת המשמעות ולראות במילים שבידיו תיאור ישיר של מציאות מוחלטת. ההבדל בין שני המצבים הוא הבדל של ריבונות.

ריבונות לשונית מתחילה בהכרה בכך שהאדם משתתף ביצירת העולם האנושי שבו הוא חי. הוא מקבל שפה מדורות קודמים, אך יכול לבחון את המושגים שבתוכה, את ההבחנות שהם יוצרים ואת הסיפורים שהם מחזיקים. בכך הוא מקבל אחריות גם על המשמעות שהוא מוסר הלאה.

השפה העניקה לדחפים הביולוגיים העתיקים של האדם כוח פעולה עצום. באותה מערכת עצמה נמצאת גם האפשרות לרסן את הכוח הזה. חוק, אחריות, הסכמה, זכות וחובה הם כולם מבנים לשוניים שמאפשרים לאדם להעמיד כלל משותף מול כוחו של היחיד. משום כך הבנת השפה נוגעת בשאלה רחבה בהרבה מן היכולת לדבר היטב. היא נוגעת ביכולת של האדם להבין כיצד העולם האנושי נוצר, כיצד הוא מקבל כוח, ומה חלקו ביצירתו.