חיפוש

השפה ככלי יצירה

האדם הופך להיות מודע לעצמו על ידי כלי השפה. השפה מעניקה לאדם את היכולת לזהות את עצמו כישות אוטונומית בעלת זהות עצמית וסיפור יחידני.


השפה מאפשרת לאדם להבדיל בין טוב לרע, לנכר אינפורמציה ולקבוע ממנה עיקרון מתמשך. אבל אז צריך האדם לקבל משוב מאחרים שאכן הוא ישות עם זהות עצמית. מישהו אחר צריך לאשר את הסיפור שלי, ובכך לאשר את קיומי. בואו נגיד את זה שוב, רק אחרי שהזולת מכיר בזהותי ומאשר אותה, רק אז נחה דעתי ואני יודע שאני קיים. בערך.


ועוד דבר שחשוב להדגיש, השפה לא מתקיימת ביחיד. היחיד מונע מדחפים פנימיים ולא צריך לנכר מעצמו אינפורמציה בצורת סמלים בשביל לתקשר עם עצמו. על מנת שיווצר סיפור משותף לשתי תודעות נפרדות לחלוטין, מלבד סמלים ואלגוריתם יעיל, צריך שיווצר ביניהם חלל נפרד המשותף לשניהם והוא צריך להיות רווי באמונה והוא שיאפשר לסיפור משותף להתקיים.

השפה, על מנת שתתקיים, זקוקה


לאמונה של השניים, שלכל הגדרה יש ערך קבוע ולא משתנה. מילה נוצרת מתוקף הסכם של שניים כיצד לכנות חפץ, כיצד לכנות פעולה. הסכם או ברית מבוססים על אמון של שניים בתקפותו ואם יפוג האמון ההסכם מתפוגג ונעלם. הרי כל מילה הנוצרת על ידי הקהילה זקוקה לאמון בה ואם יפוג האמון המילה תחדל מלהתקיים.


צאנה וראינה עד כמה עניין האמונה הכללית מהותי לקיום האנושי, שהרי בכוח האמונה של היחידים מתקיים המוח הקהילתי שבו האנושות אוצרת ומשמרת את כל היצירות הלשוניות הרפאיות המכילות את סיפור הרצף ההיסטורי, את ערכי המוסר ואת נכסי התרבות.


המוח הקהילתי הוא גנזך הרכשים של הקהילה המתקיים בחלל נפרד מהקהילה, ואותו היא מורישה לדורות הבאים. היחיד שזמנו קצוב יכול להיכנס לזכרון הקהילה בזכות מעשה שישפיע על הקהילה ובכך הוא יכול לשמר אינפורמציה שנים ארוכות אחרי מותו, דבר שאינו אפשרי ביחיד. אם זה לא היה קורה לא היינו עדים לרצף ההיסטורי של האדם. רצף היסטורי הוא תולדה של המוח הקיבוצי. קורות הקהילה וסיפור המסגרת, טמונים בגנזך הקהילתי יחד עם עקרונותיה ואמונותיה והוא שמעניק לה את הרגשת הרצף שמאפשרת לקהילה לקסום עתידים.


כאשר יחידי הקהילה מפסיקים להאמין ולתמוך במוח הקהילתי, הקהילה תתפורר והרכשים יתפוגגו. חולה אלצהיימר המאבד את הזיכרון, מאבד גם את זהותו ומאבד את היכולת ליצור את עתידו. וזאת אנו יודעים מההיסטוריה, שכאשר קהילות חדלו להאמין במוח הקהילתי ובגנזך שלו, הקהילה התפוררה והרכש נמוג.


ונא לא להתבלבל עם המוחות הקהילתיים הקיימים בטבע, לדוגמא אצל הדבורים והנמלים. ההבדל המשמעותי הוא שהמוחות האלה מתהווים מכוח הפרשות הורמונליות של המלכה, שבהשפעתן הופכים הברואים מחוסרי אוטונומיה הכפופים למוח אחד. ובכן, המוח הקהילתי האנושי הוא לא פרי של הפרשות הורמונליות, הוא ישות הנוצרת מהשפה ומיחידי הקהילה המעניקים לו את אמונתם שהוא אכן קיים.


כאשר הדורות מעניקים למוח הקהילתי את אמונתם הם הופכים אותו לגנזך המידע שנרכש על ידם, שאותו ניתן להוריש לדורות הבאים. זהו הדבק המקשר בין קהילות שמשך זמנן מוגבל. הוא מעניק הרגשת רצף על ידי העברת הידע הנרכש מדור לדור. הרכש יכול להיות נכס זקני הקהילה המועבר בעל פה אבל מוח קיבוצי המתרכז סביב לקוד תרבותי כתוב, יעיל הרבה יותר, ועדיין, יעיל ככל שיהיה, על מנת שימשיך ויתקיים הוא זקוק לאמונת יחידי הקהילה.


עלינו מוטלת המלאכה לייקר את המוח הקהילתי שלנו ולהזין אותו באנרגיית חיים. אנחנו מעניקים לו אמונה ומאפשרים לו להתקיים בבטחה למען שלמות מוסדות השפה ולמען הדורות הבאים. ערבות הדדית, עזרה לחלש, נטיה כלפי חסד, התנדבות והקרבה עצמית למען הזולת, כל אלה ערכים על טבעיים, ערכים שהיקום אדיש להם והכוח בז להם. כלי השפה היא כלי עדין ומופלא שהוענק לאדם אבל הוא פועל בחלל ריק. חלל ללא חוקים טבעיים מנחים. על האדם מוטלת המשימה להשתמש במילים בתבונה ולבנות איתן מבנים מבריאים ומגדלים. מבנים תומכי חיים ושגשוג. עלינו מוטלת המשימה להמשיך ולתחזק את המוח הקהילתי, להמשיך ולספר את הסיפור כל משך קיומנו המוגבל.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול